הייתי איש שמן (טוב, מאד שמן אם להודות מעל ל- 130 ק"ג ) בשנות ה-40, עובד הרבה, והאור הפנימי שהכרתי במשך שנים היה האור הפנימי של המקרר. כולסטרול גבוה, לחץ דם לא יציב. הליכה מדלת הבית עד למעלית .
שנים טענתי שאני ספורטאי שבלע אותו איש שמן. יום אחד הספורטאי שבי התחיל להילחם בשמן. נרשמתי רשמית למרתון למרות שבאותה תקופה יכולתי, במקרה הטוב, לרוץ 5 ק"מ בלי פינוי בהיטס. לאט אבל בטוח הריצה הפכה קלה יותר, המשקל הלך ופחת . הספורטאי שבי חזר לכיסא הנהג.
היה בתוכי גם לוחם מאומן, לכוד ומאוים במשך שנים רבות. ככה זה עם אנשים שמנים הם יודעים להכיל.
החייל הקרבי הלכוד הזה שינה את החיים שלי . הוא התגנב בין השיחים והצללים והצליח להשתלט באופן עויין ואלים על הגוף שלי. כשכולם חזרו הביתה ממלחמת לבנון הראשונה אני גיליתי שאני חזרתי הביתה, אבל לא חזרתי מהמלחמה, היא חזרה איתי. אני מנחש שככה זה כשאתה נפגע פוסט טראומה (הלם-קרב בלשון העם).
לרוץ למען נפגעי PTSD ממלחמות ישראל הוא השליחות שלי. למה? כי אני יכול. כי באיזשהו מקום הלומי הקרב נשכחו. הגיבורים של מדינת ישראל שחיים את מלחמותיה יומיום. כלוחם אני יודע שלא משאירים פצועים בשטח. הקילומטרים האלה שאני רץ יכולים לעזור ולו במעט. וכך בכוחי המועט, באיטיות, החלטתי שאני משנה את המצב באמצעות הרגליים, הרגליים שלי.
